את האמירה הזאת ניתן לשמוע בכל מקום בו נוכחים ילדים, הורים ומחנכים.

• אמא אומרת לילדה הבוכה שרוצה לאכול שניצל וצ'יפס כאשר לארוחה יש היום עוף ותפוחי אדמה.

• מטפלת/גננת  לילד שמבקש רק את הכף האדומה והיא מגישה לו את הכחולה, כי כל האדומות כבר תפוסות.

• הורים לילד/ה הרוצים ללבוש בגד מסוים לגן או לבית הספר.

• מורה לילדים שרוצים להיות בקבוצת למידה אחת והם שובצו לקבוצה אחרת.

בטוחה שתמצאו דוגמאות נוספות לשימוש יום יומי באמירה הזאת . בפרט, כאשר ילדים  לא מקבלים מענה לרצונם ואינם מסתירים את רגשות התסכול, האכזבה והכעס, ונותנים להם ביטוי בבכי, צעקה, והתנהגות של מחאה.

ילדים צריכים להיות מרוצים "ממה שיוצא", האמנם?

כאנשים בוגרים התנסינו  בכך שלא כל מה שאנחנו רוצים, בזמן שאנו רוצים, הינו אפשרי ובר מימוש. קיימת שאיפה טבעית לחנך את הילדים להתמודדות מחשלת ומחזקת עם המציאות. 

האם אמירה מסוג זה אכן משרתת את ההתפתחות התקינה ומעודדת את הילד לפתח גמישות, עמידות, חוסן, ויכולת תנועה בין העולם הפנימי של הילד לעולם שבחוץ, תוך כבוד לרצון?

בשיחות שקיימתי עם הורים וצוותי חינוך בגיל הרך, הם נשאלו , מה המחשבה המתלווה למשפט:  "מה שיוצא אני מרוצה". להלן חלק מהמחשבות:

• "היא/הוא תמיד רוצה את המשחק/ האוכל/ וכו'. זה לא רק שלו!"
• "אנחנו מחליטים, לא הם קובעים".
• "הם תמיד חושבים שמגיע להם הכל. פשוט פינוק".
• "מה עושים עניין מכל דבר: כף אדומה, צהובה, כחולה, מה זה משנה?"
• "שיגיד תודה שהוא מקבל משהו. אני לא קיבלתי כלום".

הרגשות שהתלוו למחשבות המבוגרים היו: לחץ, כעס, חוסר אונים, וייצגו את הקושי הרגשי שלהם בהתמודדות  עם רגשות התסכול של הילדים. הם ביטאו את תחושת אובדן השליטה לנוכח ההתנהגות "הלא ראויה" של הילדים. 

במאמר שלפניכם אציג גישות ודרכי פעולה המאפשרות להתבונן באמירה זו כמייצגת את השוני בנקודות המבט של מבוגר לזה של ילד על המציאות,. כמו כן, להוביל למודעות עצמית של הבוגר, לתת כלים המאפשרים דיאלוג מלמד, מנחם ומגשר תוך מתן כבוד לרצון הילד ולצורך להובילו להתפתח ולהתמודד עם המציאות.

הרגשות והמחשבות אותם ביטאו הורים ומחנכים, מעידים על מצוקה, תחושה של ערעור הסמכות, קושי לתמרן בלחצים של היומיום, וציפייה מהילדים להתאים את עצמם לצורכי המבוגרים.  הם יכולים להוביל להתנהגות כוחנית שמובילה למאבק ומעיבה על היחסים בין הילדים לדמויות ההוריות. 

מדוע הילד לא ירצה כף אדומה, גלידה בטעם מסוים? ואם הוא רוצה רק את המשחק, הספר, או כל דבר אחר, היש בכך פסול? ומה באשר לרצונו להיות תמיד ראשון, האם  זה לא תקין?

מותר לילד לרצות  ולתת ביטוי לטעמו הייחודי והמיוחד. מותר לו להיות מאוכזב, מתוסכל וכועס כאשר לא ניתן לממש את רצונותיו. מותר לו להביע מחאה ואי שביעות רצון כאשר המציאות משקפת שרצונו לא ניתן למימוש, ומותר לו להיות לא מרוצה, כאשר רצונו לא נענה.

מדוע שיהיה מרוצה ממה שיוצא? הרי מלכתחילה רצה משהו אחר? מדוע הוא צריך לוותר על רצונו רק בגלל שלא ניתן להיענות לו?  כאשר אומרים לילד תהיה מרוצה עם מה שיוצא, לא רק שלא נותנים לגיטימציה לרצון של הילד, אלא גם מבקרים ושופטים את תגובותיו לנוכח אי מילוי רצונותיו. הילד צריך להתמודד בו זמנית עם התסכול והאכזבה של חוסר היענות לרצונותיו, עם הביקורת הישירה והסמויה ועם הציפייה להסתגל במהירות למציאות הקיימת. עומס רגשי זה יכול להוביל להתנהגות תוקפנית כלפי האחר, ולתחושה של בדידות ודחיה.

בנקודה מכרעת זו, בו עולמו הפנימי נפגש חזיתית עם העולם של החוץ, הוא זקוק להכוונה, הקשבה, אמפתיה ונחמה. הילד זקוק למשוב שאין שום דבר רע ברצונותיו. רצונותיו לגיטימיים, והם פועל יוצא של צרכיו באותה נקודה בזמן.

על מנת שהילדים יוכלו לנוע מהעמדה "אני רוצה, כאן, עכשיו ומיד" לעמדה בה למרות שזה מה שאני רוצה, אני לומד לקבל את מה שניתן, יש צורך בנוכחות הורית מכילה, מנחמת, מקבלת המאפשרת לילד ללמוד את מגבלות המציאות.

כאשר מוצף המבוגר ברגשות שליליים כלפי רצון הילד, יתכן, ובאופן לא מודע, הוא מוצף במצבים דומים מילדותו, בהם לא זכה להכרה ואמפטיה באשר לרצונותיו. יתכן וחווה גילויים של תוקפנות וגינוי מצד הדמויות הבוגרות. תגובתו לנוכח מצוקת הילד תואמת את התגובות המופנמות האוטומטיות המשקפות את ההתמודדות שלו עם מצבים בהם הרצון שלו לא אפשרי ומתנגש במציאות.  זהו מצב בו האיזון בין החלק הילדי במבוגר והחלק הבוגר שבתוכו, מופר.

הכעס, חוסר הסבלנות, ההתייחסות העניינית ללא מתן תשומת לב לרגשות של הילד והמתעלמת מרצונו, הינם תוצר של רצון הישרדותי של המבוגרים "לסלק" את הגורם המאיים על השגרה, ולחזור ולפעול מתוך תחושה של שליטה ללא הפרעה.

איך מתמודדים כאשר הילד מבקש דבר מה ומסיבה זו או אחרת רצונו לא ניתן למימוש והוא מביע מחאה? (מיועד לגילאי 3-7 תוך התאמת השיח לגיל הילד)

1. מתן לגיטימציה לרצון – שיקוף רצון הילד.

 "אני רואה כמה אתה רוצה לשחק במשחק הזה". את כל כך רצית את הבובה עם השיער השחור",  "חשוב לך להיות הראשון",  "את מאוד רוצה ללבוש את השמלה עם הפרחים"'…..

הילד חש שרואים מתייחסים בכבוד לרצונותיו.

 2. מתן לגיטימציה לרגש שלילי (כעס, תסכול, אכזבה)

"אני רואה כמה אתה מאוכזב,",  "זה בסדר גמור שתרגישו כעס",  "גם אני מאוכזב כשאני לא מקבל את מה שאני רוצה",  "טבעי שתרגישי ככה".

הילד חש שיש מקום לרגשותיו, הם טבעיים, אנושיים ונחלת כל בני האדם, ילדים ובוגרים. הילד מרגיש שייך לקהילה, ולא נפרד ובודד.

3. הצבת גבול ברור להתנהגות פוגענית  – ריסון גילויי תוקפנות

"גם אם את/ה כועס אינך יכול להרביץ, להשליך חפצים, לברוח" וכדומה.

"אנו שומרים על הגוף שלנו ושל אחרים" , "אנחנו לא פוגעים בעצמנו ואחרים כשאנחנו לא מקבלים את מה שרוצים".

לצד אמפתיה לרגשות השליליים של הילד, יש חשיבות רבה, לסמן בצורה ברורה איזו התנהגות לא מקובלת מהווה הפרה של השמירה על הגוף. משמעות הצבת הגבול היא להחזיר את ההתמודדות עם תסכול, למרחב מוגן ובטוח, בו נשמרים הכללים הבסיסים של כבוד והגנה. 

כאשר ההורה מכיל את התסכול של הילד, נותן לו לגיטימציה ותוחם התנהגות פוגענית, ללא האשמה והענשה, הילד לומד להכיל את גבולות המותר והאסור בעצמו. 

4. חיפוש אחר פתרון – מציאת גשר בין הרצון למציאות

"מה ניתן לעשות?",  "מה יעזור לך?",  "נכון שהכף האדומה תפוסה, הכף הכחולה פנויה, רוצה?"

"אני רואה כמה את אוהבת לשחק בחצר, יש עוד משהו שאת אוהבת חוץ מלהתנדנד?" "אמנם לא יצאת בהגרלה, מה אתה מציע"?

כאשר הילד שותף לחיפוש אחר פתרון, גם אם הוא מאוכזב, הוא חש בעל ערך.

לא תמיד הוא יסכים לקחת חלק פעיל בשיחה. יתכן והוא עדיין כועס ולא פנוי .

אך  עצם הידיעה שהוא לא לבד בהתמודדות עם המציאות, ויהיה שם מבוגר שיושיט לו יד אחרי שיגבר על הכעס, נותנת לו תחושה של ביטחון ומחזקת את היכולת להיחלץ ממצבים של תקיעה והתבצרות.

5. חיזוק והעצמה – חיזוק חיובי תומך בתהליך הלמידה

"כל כך כעסת שלא קיבלת …. והצלחת להתגבר..".  "אפילו שלא קיבלת את ה…., כל הכבוד לך שהסכמת לקבל  ….". "היום למדת שיעור קשה, שלא תמיד אפשר לקבל את מה שרוצים, כל הכבוד לך". "אפילו שלא שיחקת היום במשחק שרצית, אחרי שהתגברת על האכזבה, ראיתי שמצאת משהו שגרם לך להנאה"

לאחר שהילד בוחר באופציה אחרת או נענה להצעה שאינה תואמת את רצונו המקורי, הוא זקוק למשוב מעריך המחזק את השינוי שעשה. הסתגלות זו, וויתור על רצונו המקורי מתוך התמודדות עם המציאות אינה מובנת מאליה. היא תוצר של אימון חוזר ונשנה, ותיווך מכיל ומלווה של המבוגר. כאשר הילד זוכה להכרה והערכה על הסכמתו ונכונותו למצוא פתרון חלופי, הוא מפתח גמישות, עמידות וחוסן נפשי. העובדה שרצונו לא נענה לא מותירה אותו פגוע, חסר אונים, בודד, וחסר אמון. הוא לומד לקבל מצבים משתנים, תוך הבנה שלעיתים ניתן לממש את רצונותיו ולעיתים לא. העובדה שלא קיבל את שרצה לא פוגעת בהמשך ביטוי ישיר של רצונותיו. 

הילד חופשי להמשיך לתת ביטוי לרצונותיו, כמיהותיו, וצרכיו הייחודיים, זאת לצד ביטחון הולך ונרכש שאי היענות לרצונותיו אינה שוללת את קיומו, אלא משקפת מציאות בה הרצון אינו כוח כל יכול.

חמשת השלבים הללו תומכים ביכולת המתפתחת של הילדים למצוא פתרונות הסתגלותיים התורמים לחיזוק הביטחון, תחושת המסוגלות והערך העצמי לצד היכולת לפעול באופן בונה ומקדם במציאות משתנה שלעיתים לא נוחה.

עם מה שיוצא אנחנו לומדים להסתדר, ומה שיוצא , אני ממצה.

שאלות למחשבה:

• האין אנו המבוגרים מתמודדים עם מציאות שלא תמיד תואמת את הרצון שלנו?
• האם זה גורם לנו לוותר על הרצון? ולחוש שוויתרנו על עצמנו?
• האם זה גורם לנו לאכוף את רצוננו על המציאות, לפרוץ גבולות ולסכן את המסגרות בהם בחרנו?
• האם בתוכנו יש נוכחות הורית מיטיבה שיכולה לתמוך ולהוביל את המקום הילדי העיקש ולאפשר לילד הפנימי לגדול ולהתפתח?

חמשת השלבים הבאים, יכולים לאמן את המבוגר בקיום שיח פנימי מיטיב עם הילד הפנימי שבתוכו ולאפשר חוויה של תיקון, ריפוי והחלמה לנוכח חוויות ילדות בהם לא הייתה נוכחות הורית מתווכת, מלווה, ומכילה .

אוקטובר 2021- תשפ"ב