קרה שתפסתם את עצמכם מסננים: "אוף, איזה מטומטמת" , "את כזאת גרועה" "למה זה שוב קורה לי?" (תקף גם בלשון זכר), ועוד גינויים כאלה ואחרים שלא הייתם מוכנים לשמוע מאיש? בטוחה שלכל אחד יש את "מצעד הבושה" הפרטי שלו, בו יש היתר לגנות, לזלזל ולהעליב את עצמכם.
את שלי תפסתי, כאשר מיהרתי לפגישת עבודה, ואצבעות רגלי נתקלו במשקוף של הדלת. זה כאב מאד. אחרי שחזרה הנשימה, שמעתי את עצמי מסננת בזעם: "איזו טיפשה, לא יכולת לשים לב, זה תמיד קורה לך!"
דמעות כאב אלו, היו לא רק על האצבעות הנפוחות והפגישה שהתבטלה. התחושה של הפספוס לוותה בעלבון צורב . בתוכי הדהדו כל אותם פעמים שכך דיברתי אל עצמי. הרגשתי אשמה והאמנתי לכל מילה. זה לא משנה כמה חכמה, מוכשרת, יכולה ומסוגלת הנני. הרגשתי קטנה, לא מוצלחת ולא ראויה.
לצד ההצפה הרגשית שהתלוותה לכאב, שמעתי את קולן של המחשבות האוטומטיות שיצרו בתוכי שיח פנימי פוגעני עד לאותו רגע מכונן, בו קול אחר הזדעק בי ואמר: "לא עוד!"
"לא עוד", לשיפוטיות, להלקאה העצמית, לקול בתוכי שמזלזל, מקטין ומצמצם ומשתף פעולה עם מנגנון ההרס העצמי.
שמעתי בתוכי מחשבות חדשות: "זה שהתנגשתי במשקוף לא עושה אותי טיפשה", "כואב לי, אני זקוקה לנחמה ולא להאשמה", "גם כשאני טועה, אני ראויה ליחס מכבד".
הערנות שנולדה בי, סימנה תחילתה של שיח מקבל וקשוב ביני לבין הייצוגים השונים בתוכי. התבוננתי בדיבור הפוגעני עמו הזדהיתי וזיהיתי שמקורו בהפנמה של קולות המייצגים דמויות משפיעות ומעצבות אותם פגשתי בחיי.
כילדים, אנו תלויים במבוגרים הסובבים אותנו. אנו חשופים לגילויי כעס, תוקפנות, והתנהגות לא מכבדת שמקורם בתחושות של חוסר אונים ומצוקה. כאנשים בוגרים, זכותנו לבחור מחדש בשיח מיטיב, לגדל בתוכנו נוכחות הורית פנימית תומכת, חומלת, המקבלת את הטעויות והכשלים, ומאפשרת תיקון ולמידה.
יש ביכולתנו ללמוד שפה מכבדת, מנחמת, המאתגרת אותנו להתמודד עם חולשותינו ברוך, הבנה וקבלה.
שינוי השיח הפנימי מזמן אימון ותרגול, טיפוח ועקביות.
מאיפה מתחילים?
- הקשבה ותשומת לב לאופן בו אנו מדברים אל עצמנו.
- כתיבה של המחשבות האוטומטיות החוזרות על עצמן וזיהוי מרכיב משותף.
- זיהוי מקור הגינוי על ידי שאלת שאלות. "מי הדמות שמדברת אלי כך?" מה הכוונות שלה? "האם אני מזדהה איתה?"
- מה הרגשות, המחשבות שעולים בי ? (רצוי לכתוב אותם)
- האם אני מאמינה שזה נכון? (תנו הערכה מספרית מ1-5, 1 מייצג בכלל לא, 5 מייצג מאמינה לחלוטין)
- האם יש בי הסכמה עם התוכן אבל לא עם הדרך?
- איזו מחשבה חלופית אפשר לשים במקום המחשבה האוטומטית? לדוגמא: "זה שנכשלתי במבחן, לא עושה אותי טיפש". "העובדה ששכחתי את המפתחות באוטו, לא אומרת שאני חסר אחריות", "שכחתי את המפתחות כי הייתי טרוד ולא מרוכז, זה לא הופך אותי לאדם חולמני".
- לו הייתי אני ההורה של עצמי, האם כך הייתי רוצה לדבר אל הילד שבי?
שאלות אילו פותחות נתיב להתבוננות פנימה, ולחקירת הקולות והייצוגים השונים שהופנמו בתוכנו. יש ביכולתנו לבחור להיפרד ממערכת אמונות שעד כה הייתה לא מודעת, אך השפיעה ועיצבה את התנהגותנו, יחסינו עם עצמנו ועם אחרים. תהליך ההיפרדות נעשה מתוך הכרה וזיהוי של המחשבות, הרגשות והפרשנות המתלווה אליהן וערעור על התבנית ההישרדותית שהינה בגדר ברירת מחדל ומקורה בילדותנו.
לכולנו יש זכות לטעות ולתקן, ליפול ולקום, להיכשל ולהצליח, לנסות שוב עד לרגע בו נהיה שבעי רצון עם בחירתנו.
היכולת ללוות את עצמנו ברגעי משבר וכאב, תוך מתן חיבוק פנימי מנחם, מובילים להולדה של נוכחות הורית פנימית מיטיבה ומצמיחה. נוכחות הורית זו אינה מחליפה את הורינו הביולוגים, אך יש בכוחה לתת מענה עכשווי המייצר שיח פנימי מיטיב המאפשר את החלמתנו וצמיחתנו מחדש.
כאשר מתקיים בתוכנו שיח מיטיב, יש ביכולתנו לקבל את השלומיאליות, "הידיים השמאליות", "החולמנות" והיותנו לא מושלמים בחיבה ובהומור עצמי.
כן, לפעמים אני מוצאת את עצמי מגיבה בטיפשות, ויש ואיני מרוכזת וחפצים נשמטים מידיי, ובמקרר אני מוצאת ספר. אלא שכעת אני יכולה לקרוץ לעצמי ולאמר, יש את "איתמר שמטפס על קירות" (ספר ילדים), ויש את עמית שנתקלת במשקופים.